כביש ה-North Coast 500, או בקיצור ה-NC500, הוא כביש היקפי באורך קצת יותר מ-500 מייל שמקיף את כל החלק הצפוני של סקוטלנד. בפעם הקודמת שהייתי בסקוטלנד, ב-2012, הוא "עוד לא היה קיים". הוא הושק ב-2015 אבל כמובן שהנופים הפראיים והטבע המרהיב נמצאים שם כבר אלפי שנים. במובן הזה הוא קצת הזכיר לי את ה-Wild Atlantic Way שבמערב אירלנד. גם שם, הטבע היה קיים תמיד, אבל לשכת התיירות האירית הפכה את זה למסלול ממותג.
המסלול מתחיל מאינברנס ("בירת ההיילנדס") ואחת ההחלטות הראשונות שצריך לקבל היא באיזה כיוון לעשות את המסלול – עם כיוון השעון או נגדו. רב ההמלצות מדברות על נגד כיוון השעון כדי להשאיר את הטוב לסוף(?) וגם אולי כי אחרת מתחילים כמעט ישר עם קטע נהיגה מאוד קשה.
אחרי בחינה ארוכה של המסלול והאטרקציות לאורכו, החלטתי ללכת עם כיוון השעון, ולראות את המיטב בהתחלה. הצד המערבי הוא יותר פראי מאשר הצד המזרחי. נחתתי באינברנס, אספתי את הרכב ונסעתי לעבר ה-B&B שלי כדי לנוח קצת ולהתחיל למחרת בראש שקט.
אחלק את הטיול לשני פוסטים:
- הפוסט הזה ידבר על החלק המערבי של המסלול היות והוא יותר עמוס
- הפוסט הבא ידבר על הצדדים הצפוני והמזרחי של המסלול
כשהגעתי ל-B&B משהו שם נראה לי "מוכר". בצירוף מקרים נדיר, יצא שהגעתי בדיוק לאותו מקום בו לנתי יותר מעשור קודם לכן! אז למרות שבעלי הבית התחלפו אני זיהיתי את הבית…
מתחילים את ה-NC500!
יצאתי בבוקר מאינברנס מערבה להתחיל את ה-NC500. די מהר יצאתי מהשטח העירוני והנהיגה הייתה כיפית. התחנה הראשונה שלי הייתה Rogie falls, ובפעם הראשונה לקחתי לדרך מקל הליכה! היה אחלה מזג אוויר והמפלים היו סבבה. הליכה קצרה, מעבר על גשר תלוי וזהו.
דרך אגב הטיול התבצע בשבוע האחרון של מאי, ולכן יש הרבה ירוק טרי כזה של אחרי החורף וגם פריחה צהובה שנקראת Gorse שמציפה את כל הכבישים ומוסיפה ליופי.
מעבר הרים – מעבר הבקר
משם המשכתי מערבה לפנינסולה בשם Applecross כשבדרך מומלץ לעבור במעבר הרים – Bealach na ba, שזה "מעבר הבקר" בשפה הגאלית. מעבר ההרים אמור להיות ממש יפה וידעתי שזה אחד החלקים הקשים והטכניים ביותר בשבוע שלפניי. בהתחלה עוד לא כל כך הבנתי על מה מדובר אבל עם הזמן הכביש נהיה ממש צר וקשה לנהיגה.
מדי פעם יש אמנם מקומות לעבור, Passing place, אבל זה ממש לא רחב מספיק וכשזה מגיע עם פיתולים חדים, נהיגה בצד שמאל, וצורך מזדמן לעשות רוורס בסיבוב – זה קצת פחות כיף. אלה הרגעים ששמחתי שלפחות לקחתי רכב אוטומטי ולא ידני! יד ימין נשלחת אוטומטית ומתנגשת בדלת, מבט לעבר המראה הראשית הוא בעצם מבט לכיוון הלא נכון וכד'. אז המלצה חמה – נכון שב"שוטף" הנהיגה בצד שמאל אולי לא קשה מדי ואפשר להתרגל אליה, אבל אם אתם מגיעים לכבישים בסגנון הזה, כדאי להפחית את הדברים האלה כמה שניתן.
במהלך העלייה מאוד קשה לעצור לצילום אבל בעצירה אחת, כשהתסכלתי אחורה, נפתח לפניי נוף מקסים. לעומת זאת, בשיא הגובה הייתה רוח די חזקה וראות לא משהו, כך שלא התלהבתי. משם התחילה ירידה והצד הזה של המסלול פחות טכני, ופחות מפותל בצורה משמעותית.
בסופו של דבר הגעתי ל-Applecross, יישוב שנמצא בגובה פני הים ומשם בעצם המשכתי צפונה על קו החוף כשמסביב הכל ירוק כל כך עשיר עם עצים, שיחים, דשא ופרחים. גם הכחול משחק תפקיד – שמיים כחולים, ים ואגמים. השילוב הזה מושלם!
על קו החוף
נוסע, עוצר באיזה חוף, יורד למפרץ וככה ממשיך הלאה עד Gairloch שם התכנון המקורי היה להעביר את הלילה אבל כמה חודשים מראש כבר לא היה מקום ולכן אני ישן בעיירה סמוכה. אחת הסיבות שלא מצאתי מקום היא שחלק מהמקומות דורשים מינימום של שני לילות.
התחלתי את הבוקר בנסיעה לחוף די מרוחק – Mellon Udrigle Beach. רב החופים פה מבודדים ובלי הרבה אנשים אם בכלל. מה שכן, אתה נוסע די הרבה, לחתיכת חור, ואז מסתבר שיש שם גם יישוב באותו שם, עם כמה בתים, כבשים, תיבת דואר ואפילו דפיברילטור!
חזרתי חזרה לכביש הראשי והעצירה הבאה שלי הייתה נקודת תצפית בשם Gruinard bay. חשבתי שיהיה איזה שלט, או משהו, אבל… כלום. השמיים והשמש הסתדרו כך שהפריים היה פשוט מושלם! הצבעים האלה במפרץ הזה, עם העצים וההרים מסביב אחחחח.
הנסיעה על הכביש פשוט מושלמת. אני נוסע בכבישים יפהפיים, אין הרבה תנועה ובטח שלא הרבה אנשים. מסביב הרבה ירוק ורב הזמן יש גוף מים כלשהו באחד הצדדים – ים, לוך (אגם) או אפילו פיורד. לא מעט פעמים סתם הייתי עוצר כדי להסניף את האוויר הטוב הזה. באחת הפעמים, ממש במקרה, עצרתי במקום מאוד פסטורלי. הייתי שם משהו כמו חצי שעה, קצת ישבתי בנחת, קצת הסתובבתי וצילמתי, ירדתי בואדי וכו'. זה הדברים הקטנים האלה, הלא מתוכננים, שמסבים לי הכי הרבה הנאה!
משם המשכתי לאיזה נקודה שהייתה לי על המפה. זה שם די ארוך – Corrieshalloch Gorge National Nature Reserve, והופתעתי לגלות שאני צריך לשלם על החניה. זה היה כמעט המקום היחיד בטיול שהיה צריך לשלם עבור טבע, אבל זה היה סכום צנוע ביותר – 5 פאונד, וזה לא שיש איזה מחסום או שער שאי אפשר לעבור…
היה יחסית חם ואחרי הליכה של 20 דקות בערך הגעתי לגשר מעל קניון מאוד צר ועמוק, עמוס בצמחייה מכל עבר.
העלייה ל-סְטָאק פּוֹלִי
קודם כל בוא נתחיל מהשם – איך לכל הרוחות הגיעו מהכתיב הזה "Stac pollaidh", לבטא את זה "סטאק פולי"? לאן נעלמה ה-D? אלוהים יודע. אבל איך אומרים, שאלה יהיו הצרות שלי.
מהכביש הראשי פניתי לכביש צידי, בלי שהיה אף שלט שרומז על היעד. אחרי נסיעה של דקות בודדות בכביש הצר והמפותל, כשלצידי איזה אגם אני רואה מולי הר מאוד בולט וייחודי. למזלי אני לא הולך לטפס עליו, אבל לצלם אין לי בעיה. גם אם לא מתכננים לעשות את המסלול, אפילו הנסיעה בכביש הזה שווה! וזאת חוויה שליוותה אותי כמה פעמים במהלך הטיול הזה – העובדה שהרבה פעמים, הנסיעה לא פחות יפה מהיעד הסופי, לא משנה אם זה חוף, טירה, אגם או הר.
החניתי את הרכב בחניון הקטן ויצאתי לדרך עם חולצה קצרה, ומרוח בקרם הגנה. המטרה – עלייה של 600 מטר וביצוע של מסלול מעגלי. העלייה "עלייתית" אבל הנוף וואווווו. לפעמים חשבתי לוותר, אבל הנוף הזה שהתגלה בצורת אגמים כל פעם מחדש מעבר לסלע או מעבר לפינה, החזיק אותי בעניינים.
ההר הזה שאני עולה עליו גם הוא די חשוף ומתחילה רוח חזקה. בשלב כלשהו אני עוצר ושם עליי מעיל רוח, חם צוואר וכובע, הפעם שיגן מקור ולא משמש – הכל תמיד איתי בתיק כי באמת אי אפשר לדעת מה יהיה.
חלק מהמסלול, במיוחד בשלבי העלייה והנוף הפסיכי הזה הזכיר לי מסלול שעשיתי באיי פארו כמה שנים קודם לכן, שגם הוא היה עלייה על הר ומסביבו היו הרבה פיורדים. זה לא מאוד מפתיע כי אם תסתכלו על המפה, אפשר להגיד שזה די באותו אזור.
אוּלָפּוּל – Ullapool
אולפול היא העיירה הגדולה באזור. זה אומר שיש שם רחוב ראשי, תחנת דלק, לשכת תיירות שכמובן הייתה סגורה כשהייתי צריך אותה וגם חנות מזכרות – מצרך נדיר בצד המערבי של ה-NC500.
המייל מבוקינג הסביר לי שאני ישן מעל פאב, ואת המפתחות אני צריך לקבל בבאר. הגעתי בערב אז לא הייתה בעיה, ואז גיליתי שני דברים: זה חדר ליחיד, מה שמוזיל את העלויות, אבל לצערי פשוט לא קיים ברב המקומות, וגם שיש הערב הופעה חיה בפאב!
התארגנתי לארוחת הערב רק כדי לגלות שרב המקומות כבר סגורים ונאלצתי לאכול פיש אנד צ'יפס בגרסה הפאסט-פודית שלהם, יחד עם שחפים שחגים מעליי. כך יצא שחזרתי לפאב די מהר וראיתי את ההופעה. זה היה איש אחד שניגן על אקורדיון חשמלי והיה חביב.
מערות העצמות – The Bone Caves
יום חדש מתחיל. אחרי ביקור בלשכת התיירות שהייתה פתוחה לשם שינוי, התחלתי מסלול אל "מערות העצמות". לפי התכנית זה היה אמור להיות מסלול של בערך 2 ק"מ, אבל לדעתי ולדעת אחרים שפגשתי הוא היה יותר ארוך. המערות הרגישו רחוקות אבל ההליכה הייתה מהנה.
הלכתי בואדי ירוק לאורך הנחל ושמעתי את פכפוך המים. הקטע של המערות הוא שמצאו שם בעבר עצמות של בעלי חיים שפעם היו בסקוטלנד כמו שועלים, זאבים, דובים, לינקס ועוד.
טירות סקוטיות
בואו נדבר רגע על טירות. אמנם יש בסקוטלנד הרבה טירות וחלק מהן בטח במצב שלם יותר מאלה שאני ראיתי, אבל לא תמיד הטירה עצמה היא העניין. מה אני רוצה להגיד? לפעמים רואים הריסות אבל הלוקיישן הוא הדבר.
הטירות הפופולריות נמצאות תמיד על איזה אגם או חוף ואז כל הלוקיישן והצבעים יוצרים סצינה מושלמת לכל מיני צילומים. הפעם ביקרתי ב-Ardvreck castle שממוקמת על גדות אגם.
חופים סקוטיים
אכלתי ארוחת צהריים ב-Lochinver, במקום שכולם מדברים עליו, קונים סוג של פאי רועים קטן בטייקאווי. באמת היה מאוד טעים והמשכתי מערבה אל החופים.
אז נכון שחופים זה לא הדבר הראשון שעולה לראש כשחושבים על טיול בסקוטלנד, אולי קצת כמו שאנשים מדמיינים את אלסקה כאיזה גוש קרח כשהיא הרבה יותר מזה, אבל בגלל שקו החוף המערבי מאוד מפורץ, יש לא מעט חופים יפים. החופים שביקרתי בהם היו די ריקים, אבל ליד רובם היו נקודות יישוב ואתרי קמפינג לא קטנים.
אחד החופים היפים בצפון סקוטלנד בכלל ובאזור בו אני נמצא בפרט, הוא ללא ספק Achmelvich beach וכמו שציינתי קודם, הכביש אליו הוא חלק מהסיפור. נסיעה בכביש צר ומתפתל בין גבעות ירוקות. מפעם לפעם צריך להכנס למפרצית כדי לפנות דרך לרכב שמגיע ממול ואז יש את ה"טקס" של אמירת תודה – מנופפים אחד לשני עם היד.
בגלל שהתקרבתי לסוף היום במזג אוויר טוב, ועל אף שזה לא היה בתכנית המקורית שלי החלטתי להוסיף עוד נקודת עצירה הערב לפני שאני מגיע ל-B&B שלי. נקודת העצירה היא Kylesku bridge – גשר בטון ארוך ומעוקל. יש מקומות לעצור משני צדדיו אז כמובן שלא פספסתי אף הזדמנות. עצרתי בכל צד – ירדתי, הסתובבתי וצילמתי כי לך תדע מה יילד יום…
בדיעבד ההחלטה הייתה נכונה! היום למחרת היה גשום מאוד ובקושי ראיתי את הגשר! על המשך הטיול בצפון סקוטלנד אכתוב בפוסט הבא.
2 מחשבות על “נהיגה ב-NC500: טיול עוצר נשימה בחוף הצפוני של סקוטלנד”
ערן היקר! כל בלוג שלך זה מופת! גזור ושמור.
כתיבתך נהדרת ומתארת בצורה מוחשית את כל המקומות. וכפי שאתה יודע חרשתי את סקוטלנד מספר פעמים ובפרט את האיזור הזה שהוא הכי אהוב עליי בסקוטלנד!!!
שמח שלא ויתרת על הפאי בלוכהינבר.
והנסיעה הבאה שלך אתה עולה על ההר שליווה אותך כל הטיול – הר סוליבן (suilven).
תודה רבה
תודה רבה אלון!