במלאת 50 שנה למלחמת יום כיפור החלטתי לצלול לעומק ולבחון את התפקיד המשמעותי ששיחקו האיים האזוריים במלחמה. טוויסט בלתי צפוי בדמות מבצע ניקל גראס שינה את מהלך המלחמה והגדיר מחדש את הדינמיקה של המלחמה הקרה. שם המבצע הישראלי לקליטת הציוד היה מבצע מנוף.
בפוסט הזה בבלוג נתעמק במיקום האסטרטגי של האיים האזוריים (בהם טיילתי ב-2015), באירועים שהובילו למבצע ניקל גראס וכיצד מבצע זה עיצב בסופו של דבר את תוצאת מלחמת יום הכיפורים.
החשיבות האסטרטגית של האיים האזוריים
לפני שנצלול למבצע עצמו, חשוב להבין את המשמעות האסטרטגית של האיים האזוריים.
קבוצה זו של תשעה איים פורטוגזיים הממוקמים באוקיינוס האטלנטי, כ-1,500 ק"מ מערבית לפורטוגל היבשתית, הוכרה זה מכבר בערכה הצבאי האסטרטגי. בפרספקטיבה ישראלית, האיים נמצאים ממש באמצע הדרך בין החוף המזרחי של ארה"ב לישראל.
במהלך המלחמה הקרה שמרה ארצות הברית על נוכחות צבאית משמעותית באיים האזוריים, בעיקר בשדה התעופה Lajes, שהוקם במהלך מלחמת העולם השנייה, באי טרסיירה. מיקום זה שימש תחנת תדלוק חיונית למטוסים צבאיים אמריקאים שעוברים בין ארה"ב לאירופה. קרבתם של האיים האזוריים ליבשת אירופה הפכו אותה למרכזית באסטרטגיית ההגנה של נאט"ו.
המזרח התיכון בשנות השבעים – המצב הגיאופוליטי
מדינות ערב התאמנו היטב וברה"מ סיפקה ציוד בקנה מידה עצום, כולל 600 טילי קרקע-אוויר מתקדמים, 300 מטוסי מיג-21, 1,200 טנקים ומאות אלפי טונות של חומרי מלחמה מתכלים. על הנייר, לערבים היה יתרון עצום בכוחות, טנקים, ארטילריה וכלי טיס. זה קוזז, לפי התפיסה הישראלית, ע"י הטכנולוגיה המעולה של המדינה היהודית, יכולת ההתגייסות המתקדמת וקווי התקשורת הפנימיים.
ארה"ב לא הייתה מסוגלת או לא רצתה לפעול בנחישות. וושינגטון הייתה במצוקה לא רק של מוסר פוסט-וייטנאמי בגבעת הקפיטול, אלא גם בייסורים של ווטרגייט, ששניהם פגעו במנהיגותו של הנשיא ניקסון.
עם התפתחות הסכסוך במזרח התיכון, ארצות הברית וברית המועצות, שתיהן מעצמות במהלך המלחמה הקרה, מצאו את עצמן במצב לא פשוט. ארה"ב הייתה תומכת נלהבת של ישראל, בעוד שהסובייטים טיפחו קשרים הדוקים עם מדינות ערב. המתח הגיאופוליטי הזה הוסיף רובד נ וסף של מורכבות למצב הפכפך ממילא.
לאחר שקיסינג'ר שם לב לכמות התחמושת שצבאות מצרים וסוריה מקבלים מברית המועצות, הוא ניסה לעזור במשלוחי תחמושת מארה"ב לישראל. באותה נקודת זמן אל-על כבר הטיסה כ-15 מטוסים אבל זה לא היה מספיק.
נסיונות ישראליים לבקש מחברות תעופה אזרחיות להשתתף במאמץ נענו בשלילה. רק לאחר שיחה של גולדה מאיר עם הנשיא ניקסון ב-9 באוקטובר, בה היא ביקשה עזרה בהולה, התחילה הרכבת האווירית וב-14 באוקטובר, כשבוע לאחר פרוץ המלחמה, נחתו המטוסים הראשונים בנמל התעופה בן גוריון.
הרכבת האווירית האמריקאית לישראל החלה רק לאחר שהסובייטים החלו להזרים נשק וציוד למצרים ולסוריה. במובן זה הסיוע של ארה"ב לישראל היה חלק מהמלחמה הקרה וביטא תגובה לרכבת האווירית הסובייטית, ולא צעד אנטי ערבי. אספקט חשוב מבחינה דיפלומטית.
מבצע ניקל גראס: נקודת המפנה
בהתחשב ברגישויות הדיפלומטיות הקשורות לתלות הגבוהה של העולם המערבי בנפט הערבי, נתיבי הטיסה מעל הים התיכון תוכננו בקפידה ונמנעו מכניסה למרחב האווירי של כל המדינות באזור. בנוסף, הרכבת האווירית לוותה ע"י מטוסי הצי האמריקאי עד שהגיעו לאזור המים הטריטוריאליים של ישראל.
בניגוד לרוסים, התמיכה האמריקאית הייתה יותר בעייתית מבחינה לוגיסטית בגלל המרחק הרב וחוסר שיתוף הפעולה של מדינות נאט"ו עקב החשש מהאמברגו של החברות בארגון אופ"ק (OPEC). לאמריקאים היה שדה תעופה צבאי באיים האזוריים. הם התחילו להשתמש בו לצורך הרכבת האווירית ובעיקר לתדלוק, ללא ידיעת הפורטוגזים.
המשימה הראשונה הושלמה כאשר מטוס C-5 (מטוס תובלה ענק) נחת בנמל התעופה לוד ב-14 באוקטובר עם אלפי טונות של ציוד לחימה. מתכנני הרכבות האוויריות של פיקוד התובלה האווירית האמריקאית (MAC) תזמנו את הטיסות ללוד בקצב של ארבע משימות C-5 ו-12 C-141 מדי יום. זרימת הרכבות האווירית הגיעה לשיא ב-21 באוקטובר עם הגעתם של שישה מטוסי C-5 ו-12 מטוסי C-141.
במסגרת הרכבת האווירית, הועברו לישראל, עד 14 בנובמבר, למעלה מ-22 אלף טון של ציוד: מטוסים, מסוקים, חלקי חילוף, תחמושת, ואמצעי שיבוש למטוסים. במשלוחים נכללו גם פריטים שטרם סופקו לישראל, כגון טילי טאו ולאו.
להפתעתי, השפעות הרכבת האווירית על המלחמה נתונים למחלוקת, בין השאר כי הרבה מהציוד הגיע כבר לקראת סוף הלחימה. לעומת זאת דדו אמר: "אנו יורים כל בוקר מה שמגיע בערב מארצות הברית, את המלאי של צה"ל גמרנו מזמן". ואסיים בציטוט הבא של גולדה בו היא מודה לאמריקאים.
