ב-2019 התחילו באיי פארו פרוייקט מיוחד בשם Closed for Maintenance.
סגרו את האיים למשך שבוע ימים לתיירים ופתחו אותו למתנדבים! המטרה: שיפור והנגשה של מסלולי הליכה באיים ומוקדי תיירות. מתוך אלפים שנרשמו (המארגנים הופתעו מהכמות הגדולה והאתר קרס לכמה שעות) רק 100 מתנדבים עלו בהגרלה!
ב-2020 ו-2021 הפרוייקט לא התקיים כמובן וב-2022 הוא חזר באותה מתכונת. אני נרשמתי ולא זכיתי לצערי אבל ישראלי אחר, בחור בשם אביב גרנות זכה בעונג והזמנתי אותו להתארח אצלי בבלוג ולספר על החוויה.
אף פעם לא שמעתם על איי פארו? כל מה שרציתם לדעת על האיים אפשר למצוא ממש כאן.
ספר קצת על עצמך ואיך שמעת על איי פארו?
איך זה עובד, מה עושים במסגרת ההתנדבות?
המטרה – לשמור על הטבע
ההתנדבות החלה בעצם במפגש של כלל המשתתפים והצוותים בנמל התעופה באי Vagar ומשם התפצלנו לשני אוטובוסים שלקחו אותנו אל כנסייה בעיירה Bour, שם התכבדנו במרק מסורתי מדהים בבקתה משפחתית קטנה ונעימה.
אולם יותר חשוב מכך, הסבירו לנו מדוע הפרויקט הזה קם לתחייה: הקושי בלשמור על הטבע פראי ונקי מצד אחד, להגדיל את כמות התיירים מצד שני, העפיל על מקומות מסויימים בעולם וגרם לבעייתיות רבה עם האוכלוסייה המקומית, הן עלייה ביוקר המחייה והן בעליית מחירי הדיור, לכלוך הטבע וכו'.
מטרת ההתנדבות היא לעבוד בשיתוף פעולה עם האוכלוסייה המקומית, עם החקלאים ועם רשות התיירות. זאת ע"י הנגשת מסלולי הליכה, האטרקציות ומקומות העניין להולכי רגל, לבעלי מוגבלויות, למשפחות עם ילדים קטנים ובמקביל לא לפגוע באדמות החקלאים.
למה זה חשוב?
כיוון שרוב האדמות באיים הן אדמות פרטיות. המקומיים מאמינים כי הויקינגים הם אלו שישבו את האיים, הקימו ואיכלסו אותם ולכן גם האדמות אינן צריכות להיות בבעלות הממשלה, אלא בבעלות פרטית.
כתוצאה מעלייה בתיירות והקמת מסלולי הליכה, נוצרו הפרות בשטחיהם של החקלאים, מה שפגע ברעיית הצאן ובגידולים השונים (אכן, ישנה התעוררות להגברת גידולים מקומיים באיים).
לאחר אותה סעודת פתיחה וההסבר שקיבלנו בכנסיית הערייה, חזרנו לאוטובוס וכל צוות ירד באי בו הוא התנדב במשך שלושת הימים הבאים.
איפה ישנים?
הצוות שלי התחלק לשניים: חמישה אנשים ישנו בבית הארחה קטנטן והשמונה הנוספים בבית הארחה גדול במקצת במרחק קצר מהקודם. שני הבתים הם בתים של מקומיים שמשקיפים אל האוקיינוס האטלנטי. חשוב לציין שכל צוות ישן במקום שונה.
ז"א שצוות אחד למשל ישן בתוך סירה, צוות נוסף ישן בבית ספר מקומי, צוות אחר בבתים של מקומיים (הבתים שהצוות שלי יישן בהם בד"כ מושכרים כדירות Airbnb). הגענו בשעות הצהריים, התמקמנו ולאחר שהכרנו את חברי הצוות, אכלנו ארוחת ערב שהוכנה עבורנו מראש ותכננו את היום שלמחרת – יום ההתנדבות הראשון.
ריקרדו, השותף שלי לחדר היה מאיטליה, בן 42, ובחיי היום יום עובד כמאבטח בנמל התעופה. אליזבת' למשל מניו יורק, עצמאית ובכירה מאוד בקרב תעשיית המדיה והעיתונאות ובת 57. החוויה לפגוש אנשים שונים, מרקע שונה, גיל שונה ומדינה שונה היא עוצמתית ביותר.
עובדים עם הידיים
גם העבודה, מצוות לצוות, היא מאוד שונה, גם בשעות העבודה וגם בעשייה עצמה, אולם דומה בכולם: מתחילים מוקדם בבוקר בין 06:00 – 08:00, לא לפני ששותים קפה ואוכלים ארוחת בוקר נחמדה במקום הלינה ולאחר מכן מתחילים לעבוד עד שעות אחה"צ.
הצוות שלי (Rust Team), התנדב באי Eyesturoy בעיירת Rituvik ומשימת הצוות הייתה לשפר את מסלול הטיול Rituvik – Lamba שאורכו 4.4 ק"מ. השביל בחלקו עד כה עבר על אדמה פרטית של חקלאים, לא היה מסומן ולא מקוטע.
המשימה הסיזיפית ביותר הייתה לייבש ולהזיז זרימה של מי הגשמים לחלקו האחר של ההר בשביל שלא יהרוס את תוואי השטח של השביל. המשימות הפשוטות יותר באמת היו להציב סולמות, לצבוע אותם, להחליף שילוט ואיך אפשר להזכיר מסלול טיול מבלי שיהיה עלינו לשפר את הגלעדים הקיימים.
התנדבות מיוחדת במינה
מה שהפך את ההתנדבות לאחת החוויות הטובות ביותר בחיי, היא יוזמתה ונדיבותה של אחראית הצוות שהפתיעה אותנו כל פעם מחדש לחוות באופן אותנטי את חייהם של המקומיים. בערב יום הגעתנו, הלכנו ברגל אל חווה קרובה בה פגשנו רועה צאן ואת אשתו.
הם סיפרו לנו על איך הם מגדלים את העזים, נתנו לנו להחזיק בעגלים הקטנים וחלקו עמנו שיחה על החיים באיים. בערב היום הראשון להתנדבות והשני מאז תחילת הפרויקט, אחראית הצוות ארגנה לנו ארוחת ערב מסורתית בביתם של זוג מקומיים, עם אוכל משובח (טלה בעיקר) ללא הגבלה וגם מופע של זמר מקומי.
בצהריי היום השני להתנדבות, התכבדנו בארוחת צהריים נהדרת באותה חווה בה התארחנו בערב הגעתנו ואף אחד המקומיים שהתנדב איתנו בצוות, נתן לנו לטעום מאכלים מסורתיים: דולפין מיובש, לוויתן מיובש, שומן לוויתנים ודג מיובש. הדג המיובש והלוויתן המיובש היו דווקא טעימים. מבלי לפתוח את הדיון, זאת כנראה שאלה של מסורת והרגל.
בטח פגשת אנשים מעניינים גם מקומיים וגם מתנדבים זרים…
בערב היום האחרון להתנדבות, כל המתנדבים מפוזרים בשלושה בתי מלון ברחבי עיר הבירה – Torshavn. שם התארגנו לקראת מסיבת הסיום. איך לא, גם כאן היה בופה מפואר וללא הגבלה, הרבה מאכלים מקומיים נהדרים.
על כל צוות להציג את הפרויקט אשר הוא עבד עליו ולאחר מכן מתחילה מסיבה משוגעת עד אחרון האנשים. בצוות שלי היה אירוע מאוד מיוחד ואשמח לחלוק אותו: ג'והנס, המשתתף הצעיר ביותר בכל ההתנדבות, מדנמרק ורק בן 19, היה איתי בצוות.
מה הקשר בין איי פארו לויאטנם
ג'והנס שובץ לקבוצה אחרת משלי ביום הראשון להתנדבות, אך הוא גילה תגלית מדהימה כשביקר בנמל המקומי: כפי שניתן היה לראות על עיניו המלוכסנות, שורשיו המקוריים הסגירו, שככל הנראה הוא לא בדיוק מדנמרק.
בבוקר יום ההתנדבות הראשון, בהגיעו אל הנמל המקומי, ג'והנס צפה באנדרטה לזכר מקימי העירייה Rituvik והוא ישר נזכר בשמות. מתברר, שאיי פארו, בזמן מלחמת ארה"ב – ויאטנם, קלטה פליטים של המלחמה וסייעה להם בהקמת חייהם החדשים.
לא אחר מאשר סבו של ג'והנס, היה אחד מאותם פליטים על האונייה שהגיעה ל- Rituvik ונקלטה ע"י מקימי העירייה. סבו של ג'והנס, עם השנים, עבר להתגורר בדנמרק, הקים בית ומשפחה. הוא הקפיד לספר על השורשים שלו ועל סיפור הגעתו לאיים, כך שג'והנס מייד זיהה את השמות על האנדרטה. אם אתם לא מאמינים בגורל, הגיע הזמן שתאמינו.