זהו הפוסט השני על הטיול שלי ב-PNW, צפון מערב ארה"ב. בפוסט הראשון כתבתי על פארק אולימפיק ובפוסט הזה אתמקד בהר רייניר ומקומות נוספים במדינת וושינגטון. מה שכיף זה שהטבע כל כך זמין ונמצא בכל מקום. חלקו בפארקים לאומיים, חלקו בפארקים ברמת הסטייט, חלקו בשמורות של נייטיב אמריקנס וחלקו סתם ככה בחוץ.
פארק לאומי נורת' קסקיידס
הפארק הלאומי נורת' קסקיידס (North Cascades) ממוקם צפון מזרחית לסיאטל, כשעתיים וחצי נסיעה. מאיזה שהיא סיבה שלא מאוד ברורה לי, הפארק הזה לא מאוד מתוייר. בגלל מיעוט המבקרים שמגיעים אליו, הכניסה לפארק היא בחינם. בפארק עובר כביש אחד מרכזי , כביש 20, ויש כל מיני מסלולי הליכה ותצפיות. מההכנות שעשיתי לפני הטיול הבנתי שהתצפית הכי שווה היא זאת על Diablo lake והיא באמת הייתה מדהימה! היה לי גם מזל שהיה לי יום שמשי, אפילו קצת חם מדי…
אחרי התצפית המשכתי למסלול הליכה מומלץ (Thunder knob trail) שנותן עוד זויות ראייה על האגם, אבל בתכלס קצת פחות טובות.
לפני הטיול קראתי שיש תכנון להחזיר לאזור כמה דובי גריזלי כי הם פעם חיו באזור ובגלל צייד שקרה במאה הקודמת, נעלמו. חשבתי שזה משהו טוב וכולם ישמחו מזה כי זה מייצר את האקו-סיסטם הטבעי שהיה באזור אבל לא. מסתבר שיש כמה מתנגדים למהלך. בעיקר כאלה שמפחדים שזה יפגע בחלק מבעלי החיים האחרים שמסתובבים באזור.
איי סן חואן ודיספשן פאס
משם המשכתי מערבה לכיוון העיירה Anacortes במטרה לצאת לשייט לוויתנים באחד מאיי סן חואן. התכנית הייתה לצאת שם לשייט לוויתנים, אורקות, אבל היה יום גשום ואפור אז התלבטתי אם יש טעם. בסוף החלטתי שאם כבר הגעתי עד לכאן – אלך על זה בכל מקרה. השארתי את האוטו במקום בו ישנתי והלכתי ברגל לקחת מעבורת כדי להגיע לאי ספציפי (סן חואן) שממנו יוצאים לשייט.
בשייט הייתה לנו מדריכה בת 20 ומשהו שמסתבר שעברה לוושינגטון כדי לברוח מהחורפים הקשים שהיו איפה שהיא גדלה. היא גדלה בוויסקונסין איפה שיש 5 חודשים של מינוס 30 מעלות ושלג! אז "פה" שזה רק מינוס קצת והרבה יותר גשם משלג – קטן עליה.
לקח קצת זמן אבל בסוף הצלחנו לראות איזה אורקה אחד. סנפיר הגב שלהם ייחודי ולכן ניתן ממש לזהות אותם שמית. אנחנו פגשנו את 39C שהוא זכר עצמאי. זה קטע מעניין כי לרב האורקות חיות בקבוצות שמכונות פודים (pods) שמובלות ע"י הסבתא. אבל מדי פעם ניתן למצוא גם זכרים ששוחים לבד.
סיימנו את השייט, לקחתי את המעבורת חזרה והתחלתי לנסוע לעבר הלילה הבא שלי. אחרי שכל היום בערך ירד גשם, נרגע קצת ואפילו ראיתי טיפה שמש. הגעתי לאזור בכביש שהיו בו כמה נקודות שאפשר לעצור ולהנות מהנוף. גשם טפטף ופתאום קלטתי ש…
סובבתי את הראש וראיתי קשת יפהפייה. הלכתי עוד והסתובבתי שם באזור ואז שמתי לב שזאת לא סתם קשת אלא קשת כפולה!!
דיספשן פאס
האזור הזה נקרא Deception pass כי כשהמשלחת של קפטן ג'ורג' ונקובר (כן, זה אותו אחד מקנדה, שהיה בכלל בריטי) הגיעה, חקרה ומיפתה את האזור הם חשבו שיהיה שם אי אבל בסוף זה היה מפרץ.
יש שם גשר מקסים ויחד עם השמש שבדיוק הייתה לקראת שקיעה, הקשת הכפולה, המים והירוק של העצים – לא צריך עוד כלום. אבל קיבלתי. פתאום מעליי, חג בולד איגל ענק, מה שיצר ממש תמונה סוריאליסטית.
זה היה אחד הרגעים היפים בטיול.
ישנתי במקום שנקרא Oak Harbor. עיירה שם באי, שיש לו איזה קטע לא ברור עם הולנד. ובאמת הלובי של המקום בו ישנתי היה מעוצב כמו תחנת רוח.
הפינה הצפון מערבית של ארה"ב
אם תעשו זום-אין על חצי האי אולימפיק ואז תלכו הכי שמאלה ולמעלה תמצאו שם את Neah bay, שמורה של נייטיב אמריקנס ובתוכה את Cape Flattery. זאת הפינה הכי צפון מערבית של ארה"ב (לא כולל אלסקה כמובן).
אחרי נסיעה לא קצרה, שבמהלכה תהיתי לעצמי אם עשיתי נכון שבחרתי לנסוע לכאן, הגעתי לשמורה, שילמתי דמי כניסה (כי זה לא חלק מפארק אולימפיק) והמשכתי בנסיעה עד לתחילת המסלול.
הייתי כל כך שמח שלא ויתרתי על הנסיעה הזאת!
הנוף היה מדהים! אחרי הליכה ביער נפתחה פתאום תצפית לים ומשם רואים סלעים ענקיים בולטים מתוך האוקיינוס ועליהם יש עצים. שימו לב איך למרות שכתבתי "יער" המבנה שלו שונה קצת מיערות הגשם בתוך פארק אולימפיק.
הפארק הלאומי הר רייניר
בגובה של כמעט 4400 מטר, מבחינת נראות, הר רייניר בולט במיוחד. יש לו את ה-prominence הכי גבוה ב-lower 48. פרומיננס מודד את הגובה הנראה של ההר לעומת גובה "רגיל" שמודד את הגובה מעל פני הים. תחשבו על רכס הרים עם כמה פסגות. יכול להיות שהן גבוהות אבל בגלל שהן סמוכות אחת לשנייה לא נראות כל כך. אפשר ללחוץ כאן כדי לקבל הסבר יותר מעמיק על התופעה.
אם מגיעים לפארק מכיוון סיאטל, בדרך עוברים דרך Christine Falls bridge, נקודה יפה בהחלט. פה כבר מתחילים להרגיש את האווירה של הפארק.
אזור פרדייז
טיילתי בסוף ספטמבר ולמזלי יצא לי יום עם מזג אוויר יפהפה. מה שהפתיע אותי במסלול הייתה השלכת. מרבדים של שיחים במגוון צבעים שקצת הזכירו לי את השלכת המטורפת שראיתי באלסקה.
באזור פארדייז מומלץ גם לא לפספס את ה-Reflection lakes, סדרת אגמים שביום טוב נותנים השתקפות כמו שרואים בגלויות.
הר רייניר
- הבולטות של הר רייניר: עם בולטות של 13,246 רגל, ההר מתנשא באופן דרמטי מסביבתו, מתחיל רק בגובה 1,165 רגל מעל פני הים. מאפיין זה הופך את הר רייניר לגבוה ביותר בארצות הברית הרציפה (ללא אלסקה) מבחינת בולטות, העולה על הר וויטני והר אלברט באלפי רגל.
- צעיר ופעיל מבחינה גיאולוגית: הר רייניר צעיר יחסית בגיל 500,000 שנה, במיוחד בהשוואה לרכסי הרים כמו הרי הסמוקי הגדולים (בני 300 מיליון שנה) או הרי הרוקי (בני 50 עד 80 מיליון שנה). זהו הר געש פעיל שנוצר מהתנגשות של הלוחות הטקטוניים חואן דה פוקה והלוחות הטקטוניים של צפון אמריקה, שיצרו תאי מאגמה שעל פני השטח כהרי געש ברכס הקסקייד.
- הר געש מסוכן אך במעקב צמוד: ישנה רשימה של הרי געש הדורשים תשומת לב מיוחדת בשל ההיסטוריה של התפרצויות הרסניות שלהם וקרבתם לאזורים מיושבים. הוא מתפרץ בערך כל 500 שנה, כשההתפרצות האחרונה התרחשה לפני כ-1,000 שנה. מדענים עוקבים ברציפות אחר פעילות סיסמית, ומתעדים בדרך כלל אחת עד חמש רעידות אדמה בחודש. ניתן למצוא נתונים בזמן אמת על פעילות סייסמית באתר מצפה הגעש Cascades Volcano Observatory.
- קרחונים בשפע ואיום הלהארים: הר רייניר מתהדר ב-28 קרחונים בעלי שם, יותר מכל הר אחר בארצות הברית הרציפה. אמנם הקרחונים הללו הם מראה יפה, אך הם גם מהווים סיכון: במקרה של התפרצות, הקרח הנמס עלול לגרום ללהארים (זרימות בוץ געשיות) מסיביות המסוגלות להרוס את הקהילות הסובבות. מדענים מיפו שבילי לאהר בעבר, והראו את טווח ההגעה שלהם לאזורים כמו Enumclaw, Tahoma ו-Puget Sound.
- טיפוס מאתגר עם אחוזי הצלחה של 50%: פסגת הר רייניר היא מאמץ רציני, כאשר רק מחצית מ-10,000 המטפסים השנתיים מגיעים לפסגה של 14,411 רגל. הטיפוס כולל ניווט בסדקים, מפולות שלגים פוטנציאליות, קרחונים, רוחות חזקות ומזג אוויר בלתי צפוי, מה שהופך אותו דומה יותר לטיפוס על הר האוורסט מאשר פסגות הרים אחרות בארה"ב.
אזור סאנרייז
לאזור סאנרייז, כמו שאפשר להבין מהשם, כדאי להגיע בזריחה. עזבתי את Packwood, נסעתי לשם בחושך מוחלט וחיכיתי שהשמש תעלה. בעצם מסתכלים על ההר מכיוון צפון מזרח ולכן רואים עוד קרחונים שיושבים עליו. לאט לאט כשהשמש עולה התאורה משתנה וההר נהיה יותר מואר.
הפארק אמנם מרוחק רק כשעתיים וחצי נסיעה מסיאטל אבל בחורף הכבישים לשם נחסמים וככה נוצרות בעצם קהילות קטנות ומבודדות של העיירות בקרבת מקום. אני ישנתי ב-Packwood שאפילו קשה לקרוא לה עיירה… כששאלתי איפה ה"עיר" אמרו לי שזה איפה שאני עומד. היה מדובר בצומת עם מוטל יפה והיסטורי, תחנת דלק, פאב וזהו פחות או יותר.
בדרכי החוצה מהפארק עברתי דרך מעבר הרים יפה ועצרתי לעוד תצפית יפה מעל אגם Tipsoo.
מהר רייניר המשכתי דרומה לאזור הגבול עם מדינת אורגון שעובר ממש על נהר הקולומביה. כדי להגיע לשם נסעתי קצת מזרחה ופתאום הגעתי לחלק צחיח שממש הזכיר לי את רמת הגולן בקיץ…
האם זה יהיה הפוסט האחרון שלי על מדינת וושינגטון? נחיה ונראה.
1 מחשבה על “מהר רייניר לקייפ פלאטרי – טיול בצפון וושינגטון”
קראתי והתלהבתי מפוסט. תאור ותמונות נפלאות עושה חשק לטייל שם. הנופים ההשתקפויות והmarmots הכי מצאו חן בעיני
מקסים ומחכה לפוסט הבא !תודה