כשמדברים על צפייה בדובי קוטב בטבע, יש שני מקומות מרכזיים שעולים לראש: צ'רצ'יל שבקנדה, וסבאלברד שבנורבגיה. אבל בעוד שבצ'רצ'יל הצפייה נעשית ברכבים מיוחדים מהיבשה, בסבאלברד החוויה שונה לחלוטין – כאן שטים באניה סביב האיים הקפואים ומחפשים את הדובים מהמים, על רקע קרחוני ענק. אבל לפני שמגיעים לסיפונים ולקרחונים, צריך קודם כל להגיע פיזית לקצה הגלובוס. וההגעה לשפיצברגן לקחה זמן…
שפיצברגן/סבאלברד (שמות נרדפים פחות או יותר) זה ארכיפלג של איים קפואים, עמוק בתוך האוקיינוס הארקטי, בערך באמצע הדרך בין אוסלו לקוטב הצפוני. המחשבה על הגעה ליעד הזה תמיד הציתה אצלי את הדמיון, אבל הדרך לשם היא סיפור בפני עצמו.
קונקשנים, מזוודות ונחיתה בסוף העולם
ההגעה לשפיצברגן לקחה זמן. שילוב של קונקשנים לא-להיט ומרחק גדול, אבל בסוף הגעתי עם המזוודות. אני מציין את זה כי לא אצל כולם זה היה ככה… בטיסה האחרונה, מאוסלו, טסנו מעל לופוטן והיה מאוד יפה לראות אותם מלמעלה. אחרי 3 שעות טיסה אשכרה נחתתי בשדה התעופה הצפוני ביותר בעולם!
קטע מעניין בקשר לשם המקום – שפיצברגן. המשמעות של זה היא "הרים מחודדים", תכלס שם שהיה הרבה יותר מתאים ללופוטן חחח.
שדה התעופה בשפיצברגן קטן כצפוי, למרות שלא הכי קטן שהייתי בו 🤭. ביציאה לוקחים אוטובוס אל העיר וגם למצוא אותו היה סיפור לא פשוט. אין תחנה או משהו, כולם נראים אותו הדבר וצריך לשאול אחד אחד. בניגוד לשדה התעופה, העיר דווקא הפתיעה אותי בגודל שלה. היא יותר גדולה למשל מצ'רצ'יל בצפון קנדה, שזאת השוואה מתבקשת. בצ'רצ'יל יש כ-1000 תושבים ובלונגיירבין (העיר הגדולה על האי) כ-3000.
תוכן עניינים
טעימה ראשונה מלונגיירבין
אלמנטים שונים בנוף, הזכירו לי כל מיני דברים מהעבר. לפעמים זה היה אלסקה בגלל הגודל, צינור הנפט שעובר בעיר, החלק של כורי הפחם (גם פה וגם באלסקה ישנתי במקומות כאלה). ולפעמים זה אירלנד/סקוטלנד/פארו וכו' – בגלל צורת הפיורד, צורת ההר, האבן, מבנה הבתים או הכנסייה ועוד. בגלל שזה נוף ואקלים שאני אוהב במיוחד, כבר טיילתי בהרבה מקומות כאלה ויש לי כל מיני רפרנסים.
כבר בערב הראשון נחשפים לעובדה שאנחנו נמצאים במקום מאוד צפוני (קו רוחב 78) וגם באמצע יוני, כלומר הימים הכי ארוכים, ובאמת כל הלילה יש מן אור דמדומים כזה.
הגעתי יום לפני שאר הקבוצה איתה יצאתי לשייט, מה שאומר שהיה לי יום שלם להסתובב ב"עיר". לא היו לי תכניות מיוחדות כי אחד הדברים שנראה שם מגניב לעשות, סיור למערת קרח, כבר לא רלוונטי ביוני אז ייתכן שאצטרך לבוא פעם נוספת.
לפגוש אייל באמצע הרחוב
קמתי בבוקר ופשוט יצאתי להסתובב בלי תכניות מיוחדות. בדרך לכנסייה פגשתי לראשונה ריינדיר (אייל צפון). בכנסייה, נערה מקומית אמרה לי שהם שונים מאלה שנמצאים בחלק היבשתי של נורבגיה (ואירופה) כי פה יותר קר להם, אז הם יותר נמוכים ויותר מוצקים. ברור שידעתי את זה, כי מי לא 😏.
המשכתי לבית הקפה המפורסם בעיר, קפה האסקיז, שידוע בזה שיש שם כמה כלבי האסקיז מאווווד רגועים, חמודים. ודוגרי גם האוכל שם היה טעים.
איכשהו היום עבר לו ממש בסבבה ובערב במקרה הגעתי לנמל וראיתי קבוצה יחסית גדולה של אנשים מקומיים. הם חגגו את הקיץ במשהו שהיה דומה בצורה מפתיעה מאוד לל"ג בעומר! עם מדורה, מוסיקה ואפילו משהו שזרקו לתוך המדורה, אבל אלה לא היו תפוחי אדמה. תכלס הם ממש מחכים שם לקיץ הקצר…
לאן נעלם התיק שלי?
בבוקר יש מפגש ראשון עם הקבוצה של פוטוטבע. כמה מילים של המדריכים, הסבר על לוז וכד' ואז קיבלנו עוד כמה שעות להסתובב. עשיתי עוד ביקור בהאסקיז והמשכתי לטייל. בשלב כלשהו, כשאני נמצא די רחוק (כי היה עוד הרבה זמן) מתקבלת הודעה בווטסאפ של הקבוצה לגבי תיקים שהיו בחדר שהשארנו אותם ונעלמו, קבוצה אחרת העמיסה אותם.
אולי. ס-ר-ט. (כנראה שאני לא יכול לבקר בנורבגיה בלי סרט מתח… זוכרים מה היה לי בלופוטן?) – שימו לכם מנגינה של גבעת התחמושת ברקע 😉
ידה ידה ידה אני צריך לרוץ חזרה לשם ולראות אם בטעות לקחו את התיק שלי לאניה אחרת. תבינו שזה חתיכת סיפור! רצתי, התנשפתי ובסוף התיק שלי היה בסדר אבל זה היה מלחיץ. כי אם הוא עולה על אניה אחרת, אני לא יודע מה הסיכוי שאני אפגש איתו שוב…
מרימים עוגן – ברוכים הבאים ל-Plancius
הגענו לנמל עם כל הציוד ואז הסתבר לנו בכלל שאנחנו לא פשוט עולים על האניה (ה"פלאנשיוס") אלא לוקחים זודיאקים (סירות גומי) אליה. עם המזוודות כן? 100 אנשים, עם מזוודות, עושים נגלות, אבל בסוף גם זה הסתיים (לא היה נורא, פשוט להוטים כבר להתחיל). קיבלנו חדרים, ואז התחילו תדריכים. "ברוך הבא, אני הקפטן, אני החוקר" – כאלה. מה היה הכי כיף? תדריך הבטיחות. או מיי גאד, אין דברים כאלה 🤦
למזלנו היה יום יפה בחוץ, אפילו שמשי ובילינו הרבה זמן בחוץ מסתכלים לראשונה על הנוף היפה, הנוף שילווה אותנו בשבוע הקרוב. קשה לשבוע ממנו. הים הפתוח עם קרחונים גולשים ברקע, כשלאט לאט מתרחקים מלונגיירבין. הקטע עם השמש די מטורף. לא רק שהיא לא שוקעת, היא מסנוורת בחצות למשל. היא במיקום גבוה בשמיים.
הלכנו לישון, כל הלילה מפליגים צפונה, מקווים לקום בבוקר להפתעה יפה!
בבוקר קמנו לנוף משוגע. לוקח זמן להסדיר נשימה ולהתרגל ליופי הזה. הרים בשחור לבן, קרחונים שזולגים אל הים, והמפרץ שמלא בשברי קרח קטנים שנראים כמו ברד גרוס. אין לתאר
פתאום במערכת הכריזה: "יש לוויתן מינקי". מחפשים מחפשים לא רואים כלום. אז בואו נתעכב על זה רגע.
מישהו. ראה. מינקי.
כל מלה פה חשובה. מי זה המישהו, מה זה נחשב ראה, איך הוא ראה ו-מינקי (סוג של לוויתן). אני לא ראיתי אותו. חשוב לעשות תיאום ציפיות. לדוגמה: הקצין הראשון ראה צ'ופצ'יק של גב של לוויתן עם משקפת.
אזעקה! דוב בשטח
קצת אחרי שהאירוע של הלוויתן חוזלש, כריזה: "דב בשטח". אוקיי, זה כבר יותר מעניין!
זה כבר שם את כולם בדריכות. עוברים כמה רגעים ואנשים 'רגילים' מתחילים לזהות את הדב. זה היה בעין מזויינת, כלומר עם מצלמה/משקפת/טלסקופ. בלי מצלמה לא ראיתי כלום. ספציפית גם המצלמה שלי לא הייתה עליי באותו רגע. אחרי כמה דקות המדריך שאל אותי איפה המצלמה שלי ושלח אותי להביא אותה (תודה עידו!).
רצתי לחדר להביא אותה ואז צילמתי אותו אבל זה עדיין היה קטן ורחוק. הזום שלה לא הספיק. עם הטלפון בכלל אין על מה לדבר. הוא יצא מהמים והתחיל ללכת על שטח סלעי שהיה מכוסה חלקית בקרח. מבחינה אישית, בגלל שכבר ראיתי דובי קוטב בעבר ובמרחק הרבה יותר קטן, זה פחות ריגש אותי, אבל זאת בהחלט הייתה התחלה טובה לטיול.
חשוב לציין בנקודה הזאת – החוקים הנורבגים באזור הזה מחמירים מאוד. אסור להתקרב לדוב פחות מ-500 מטר! 😕 יש כל מיני החרגות אבל בגדול זה החוק הבסיסי וזה מחמיר משנה לשנה.
היה יום יפה מאוד וכולם על הסיפון ומצלמים. הנוף עוטף אותך מכל הכיוונים – כחול כזה, תכלת ההוא, חתיכת קרח פה, וקרחון שם – זה לא נגמר. אפשר לעמוד שם ימים ו"להשתכר" מהנוף.
מאחורי הקלעים של המסלול הארקטי
עשינו תדריך זודיאקים, לקחנו מגפיים והתכנית הייתה לצאת לשייט באיזה פיורד. רק שתבינו את האופרציה – צריך להוריד 100 איש לזודיאקים… ואחרי שאתה שומע את תדריך הבטיחות, "צריך לוודא שכולם חזרו לאניה" אתה קולט כמה זה מסוכן!
גם הנושא של איפה עוצרים, מסלול השייט של הקרוז מורכב מאוד, יצא לי לדבר על זה קצת עם מוביל השייט. מעניין וקשה. בגדול תחשבו על זה קצת כמו שחברות תעופה מזמינות נתיבי טיסה ונחיתה בשדות תעופה, ככה גם האניות שם צריכות לתכנן את המסלול כמה חודשים מראש, אז אין הרבה מקום לאלתורים.
ירדנו לזודיאקים והיה משוגע!
התכנית הפעם הייתה שייט רגוע בזודיאק באיזה פיורד יפה. בגלל שזאת פעם ראשונה, עשינו שייט בלבד, בלי עצירה על היבשה. ראינו פאפינים(!) ואפילו הצלחתי לצלם אותם עם המצלמה (שטיילתי איתה לראשונה). למי שלא מכיר – פאפינים זאת ציפור מאוד פוטוגנית וכתבתי עליה בלינק.
זאת הייתה הפעם הראשונה שראיתי פאפינים במים (בעבר, באיי פארו, ראיתי אותם מקננים ביבשה). אבל כל הקרח מסביב מרתק. עזבו את המספרים של הקרחונים, כמה הם נסוגים וכו', – הצבעים שלהם, המרקם שלהם, החתיכות במים ו… איך שפתאום הוא מתנפץ למים מה שגורם לרעש אדיר, ותוך פחות משנייה ציפורים מגיעות לחוג מעל. למה? כי עוצמת ההתנפצות והגלים גורמים להרבה דגים לעלות לפני השטח, והציפורים מנצלות את ההזדמנות ומגיעות לחגוג על הארוחה.
למדתי שלתהליך הזה שהקרחון מתנפץ קוראים Glacier calving שאם תחשבו על זה רגע, זה שם מעולה. כאילו "המלטת קרחונים" כי לפעמים זה יכול לגרום להווצרות של קרחון חדש.
בדרך חזרה עוד ראינו מה שמבחינתי היה נראה כמו אווזי בר של נילס הולגרסון אבל המדריך טען שזה Barnacle geese, מה הוא יודע 🙂
חזרנו לאניה עייפים אך מרוצים, ארוחת ערב, הרצאה ולישון… 😴
יום טיפוסי בהפלגה
לפני שיצאנו לשייט, השותף שלי לחדר שאל אותי איך מעבירים את היום, האם לא משעמם. אמרתי לו שהסיכוי שהוא ייגע בספר שהביא נמוך. ככה בערך נראה יום סטנדרטי:
- 7:00 – השכמה
- 7:30 – ארוחת בוקר
- 9:00 – פעילות
- 12:30 – ארוחת צהריים
- 14:00 – פעילות
- 18:30 – סיכום יום
- 19:30 – ארוחת ערב
באותו יום היו לנו בפעם הראשונה שתי ירידות לזודיאקים שכללו גם הליכות על הקרקע. הירידות דורשות התארגנות – עלייה על ציוד נגד מים מבחינת ביגוד (מכנסיים ומעיל) ואז מגפיים וגם חגורת הצלה וכמובן גם כפפות וכובע.
כל ירידה ליבשה מלווה במדריך עם רובה למקרה שנתקל בדוב. אז יוצא שאנחנו הולכים עם מספר מדריכים עם רובים (כמו קרבין…) והמדריכים האלה הם גם אלה שמשיטים את הזודיאקים ומלמדים אותנו על השטח.
פריחה ארקטית
גם "כשלא רואים כלום" ( = לא דוב/שועל/אייל/ניבתן) עדיין חווים את הטבע מסביב. למשל סבאלברד זה פחות או יותר המקום היחיד בעולם שיש בו סלעים מכל ההיסטוריה הגיאולוגית של כדור הארץ! ראינו גם פרחים – ממש ממש קטנים(!) כי הם צריכים לשרוד את התנאים הקיצוניים, וכו'. כמו שאתם בטח מבינים, זה לא שיש פה מרבדי פרחים. לראות פרח זה די נדיר. אבל הגענו בדיוק בתחילת האביב אז זה בערך שיא הפריחה 🪷
בערב היינו גמורים… גם בלי שמתאמצים, נהיים עייפים 🤷♂️
צוק הציפורים – Alkefjellet
בבוקר היינו אמורים להגיע לאיזה נקודה וממש כמה דקות לפני, ה"אקספדישן לידר" הודיע שיש שינוי בתכנית ונלך לנקודה אחרת. מסתבר שבלילה הייתה רוח וה-walruses (ניבתנים) לא אוהבים רוח אז הם הלכו למקומות אחרים, ואנחנו ננסה למצוא אותם שם.
תוך כדי שאנחנו מתארגנים שוב הודעה – חוזרים לנקודה המקורית 🤷 ווטאבר… זה לא שאני מכיר את הפיורד הזה או ההוא. איפה שיש חיות בוא ננסה לראות אותם. חזרנו מהסיור הראשון להיום ולא היה כלום. לא דובים ולא נעליים. או ניבתנים. מחכה להמשך היום שיהיה יותר ממוקד ציפורים.
ירדנו לשייט להסתכל על צוק הציפורים. אי אפשר לתאר את מה שהולך שם. כמויות היס-ט-ריות של ציפורים על צוקים תלולים, לפעמים הן גם שוחות במים ביחיד או בקבוצות. הרב המוחלט של הציפורים שם הן מסוג Brünnich's guillemot (אוריות קוטב).
כשאני אומר כמות היסטרית אני מדבר על עשרות אלפי ציפורים!!! נסו לדמיין שאתם בעמק המעיינות ורואים מולכם ענן כזה של ברחשים. עכשיו תורידו 30 ומשהו מעלות, תחליפו ברחשים לציפורים והנה אתם.
למה כל הציפורים לובשות טוקסידו?
אם תסתכלו על רוב עופות הים כאן – פאפינים, אוריות, ואפילו פינגווינים בחצי הכדור השני – תשימו לב שכולם חולקים את אותה אופנה ארקטית: גב שחור ובטן לבנה. זו לא מקריות, אלא מנגנון הישרדות גאוני שנקרא "הסוואת נגד" (Countershading) – הנה סרטון קצר שמסביר על זה.
המנגנון הזה עובד בשני כיוונים:
- במבט מלמעלה למטה: טורף (כמו קטלן או כלב ים) שמסתכל על העוף מלמעלה, רואה גב שחור שמתמזג לחלוטין עם הצבעים הכהים והעמוקים של מי האוקיינוס.
- במבט מלמטה למעלה: דג או טורף שמסתכל על העוף מלמטה, רואה בטן לבנה שמתמזגת עם השמיים הבהירים ועם השתקפות אור השמש על פני המים.
שועל ארקטי 🦊
התחלנו להריץ דאחקות בזודיאק שאנחנו חייבים לראות שועל. אחרי כמה דקות של צחוקים, פתאום שומעים בקשר: 'ארקטיק פוקס', יאלללה תני גז!
אז ראינו שועל! אבל הוא היה קצת רחוק מדי (התפנקנו…) והסתבר שיש עוד אחד יותר קרוב אז שטנו אליו. הוא היה בצבע חום לבן, כלומר עוד לא לגמרי החליף את הפרווה לקיץ וזה היה יפה לראות. הוא עשה שם קילומטרז' יפה ויצאו כמה תמונות יפות אני מקווה. בגדול הוא מסתובב שם על הצוקים ומחפש לגנוב ביצי ציפורים.
כשחזרנו לאניה נכנסנו לאזור של קרח שהיה פשוט יפהפה והנוף הזה ילווה אותי בימים הקרובים. מאוד קשה להסביר את זה במילים אבל תחשבו שאתם מסתכלים על ים עד אינסוף, בלי גלים ועם מלא פירורי קרח בכל מיני גדלים וצורות. זה עוצר נשימה.
קצת אחרי שהלכתי לישון, צלצול בכריזה "דוב". אין בכלל דילמה, יוצאים. אז שמים בגדים ונעליים כי בחוץ קר ו… איזה רואים. קצת כמו בפעם הקודמת. הפעם אפילו אלה עם העדשות הגדולות אמרו שבקושי ראו ..
המרדף אחרי הניבתנים (Walruses)
כמו ביום הקודם, גם הפעם ניסינו להגיע לנקודה לראות ניבתנים. גם היה איזה שינוי בתכנית אבל בסוף ירדנו ואחרי שהתחלקנו לקבוצות, הלכנו לקראתם לא לפני ששמענו כל מיני תדריכי בטיחות. בגלל שראינו קבוצה של זכרים ניתן להתקרב יותר מאשר אם היה מדובר בנקבות. כשהחיה הזאת בוגרת היא מגיעה למשקל של 1 טון, מה שאומר, שאפילו לדב הקוטב, הטורף היבשתי הגדול, קשה להתמודד איתם!
עשינו יישור קו, ממש כמו בצבא, והתקרבנו. ראינו שלושה פרטים. גושי שומן ענקיים (זאת הדרך שלהם להתמודד עם הקור הארקטי). לפעמים הם מתגרדים איכשהו אבל לא מעבר לזה… עד שפתאום הגדול מביניהם החליט להתרומם ולאט לאט ללכת למים. ישר שומעים את כל המצלמות מתקתקות בטירוף.
מרבד הקרח – Pack ice
חצינו את קו רוחב 80, זה אומר שאנחנו בערך 1,000 ק"מ מה"נקודה" של הקוטב הצפוני. ובחוץ הקרח mesmerizing. הגענו למה שנקרא ה-Pack ice, "מרבד הקרח". לא יודע איזה מלה או מילים למצוא לזה. ככל שמצפינים הקרח נהיה יותר דחוס והאניה מאטה את הקצב.
עקרונית בין הגושים האלה יכול פתאום לצוץ לו איזה דוב קוטב כן? אבל כמו שאפשר לראות השטח הוא עצום ובאמת אחד הביטויים שהכי מתחברים לי כדי לתאר את המקום הזה זה vast emptiness.
אני פשוט הייתי עומד על הסיפון, בוהה בקרח וזה היה כמו סוג של מדיטציה. בגלל הדחיסות היחסית של הקרח האניה כבר שטה די לאט, בערך 5 קמ"ש, וזה כמעט מרגיש שלקרח יש חיים משלו. לכל חתיכה כזאת יש צורה קצת שונה, גודל אחר, היא זזה, מוציאה רעשים וכד'. מהפנט.
לכל חלק כזה בערך יש גם שם שנקבע לפי הגודל שלו, חלקם עם שמות מצחיקים כמו "פנקייק" וחלקם עם שמות יותר בנאליים. מה שכן, מסתבר שיש לא מעט כאלה – תראו כאן.
מדי פעם היה איזה כלב ים על גוש קרח ובלילה ראיתי גם להקה של כלבי ים נבליים שזה אלה שראיתי לפני כמה שנים נולדים על הקרח במזרח קנדה! שאלתי את המדריכים שם איך הם מזהים אותך כי רואים כמעט רק את הראש. אז מסתבר שהם מאופיינים בשחייה בלהקות של 10+ פריטים בניגוד למינים אחרים של כלבי ים ששוחים יותר לבד.
לסיכום
הייתה לנו עוד ירידה אחרונה לשטח שראינו בה אייל צפון בודד, קרחון וכמה ציפורים. אחת הציפורים המטורפות, שחפית הקוטב, נודדת כל שנה מקוטב לקוטב(!) כדי לחוות קיץ תמידי. אתם קולטים?? ולא תגידו שהיא גדולה או משהו… איך היא עושה את זה? מנפלאות הטבע!
אם הגעתם עד לכאן, ראיתם הרבה תמונות. ועדיין בטח תבינו שהיה לי קשה לבחור ולסנן ויש עוד כל מיני דברים שהייתי רוצה להראות.
המרחבים האלה של הצפון הרחוק מזכירים לנו כמה העולם שלנו פראי, עצום ומנותק מהשגרה היומיומית שכולנו מכירים. השילוב בין דובי קוטב, ניבתנים במשקל טון, ושמיים שלא מחשיכים לעולם, יוצר פסיפס של מקום שמרגיש כמו כוכב אחר. המסע לשער של הקוטב הצפוני אולי נגמר, אבל התמונות והתחושה של המרחב הלבן והאינסופי הזה יישארו איתי עוד הרבה זמן.
נתקשר בפוסט הבא!
אבל עד אז – איזו תמונה או חיה מהמסע הכי תפסה אתכם? מוזמנים לכתוב לי בתגובות!
3 מחשבות על “הכי קרוב לקוטב הצפוני: יומן מסע מסבאלברד”
יפה כתכת ערן יקר. לרגע הרגשתי שם אתך.. שאפו גדול לך, עושה את הכי לא מובן מאליו. ומערער לי פעם אחר פעם את כיוון המחשבה לחופשה הבאה. תמשיך לטייל במקומות האקזוטיים/מדהימים הללו ולאסוף חוויות
הייתי איתך בספינה מקבוצת הצפרות, מיומן מסע זה החזרת אותי לחשוב על החוויה, כי את התחושות שאתה מרגיש שם כל כך קשה להבין, למי שלא חווה את עוצמתו של הטבע, החיוך שלא יורד מהפנים מעוצמת ההתרגשות ממש טיול מיוחד, כתבת כל כך יפה, תודה
תודה סימה! אכן קשה להבין את זה למי שלא היה שם וזה אף פעם לא יהיה אותו דבר. אבל אני עושה כמיטב יכולתי להעביר תחושות.