4 מקומות בחבל קוויבק שאתם פשוט חייבים לראות

אמריקה, משולב, קוויבק, קנדה

4 מקומות בחבל קוויבק שאתם פשוט חייבים לראות

קיצור תולדות ההיסטוריה של קוויבק

פירוש השם קוויבק בשפת המקומיים שחיו שם לפני הגעת האדם הלבן הוא המקום בו הנהר נעשה צר. אם תסתכלו על המפה תבינו כמה זה נכון.

שני שמות (צרפתיים) שחוזרים על עצמם לאורך ביקור בקוויבק הם ז'אק קרטייה וסמואל דה שמפלן. ז'אק קרטייה היה זה שגילה את החבל ושמפלן היה זה שהקים את העיר ב-1608. הרבה מאיתנו שמעו על ניו אינגלד בצפון מזרח ארה"ב, אז משהו שלמדתי בטיול הנוכחי הוא שהאיזור של מזרח קנדה כונה New France!

כמו בכל מקום ששמים צרפתים ואנגלים ביחד, גם פה, התחילו מלחמות. ב-1759 האנגלים הצליחו לנצח את הצרפתים בקרב במישורי אברהם (Plains of Abraham). קוויבק סיטי היא העיר היחידה שמוקפת חומה בצפון אמריקה כשאת החומה בנו בכלל האנגלים בניסיון להגן על העיר מפני האמריקאים!

ב-1867 עם הקמתה של קנדה, הפכה קוויבק סיטי לבירת חבל קוויבק ובמרוצת השנים הוכרזה גם כאתר מורשת של אונסקו.

קוויבק סיטי

הגעתי לעיר בשעות אחר הצהריים של יום בהיר והתמקמתי בהוסטל בתוך החומות. לא ממש ברור למה, אבל ישנתי בדורמס (חדר משותף) וזה החזיר אותי לפעם האחרונה שזה קרה, בצפון אירלנד. יצאתי לסיבוב בשכונה, לראות קצת על מה מדובר, חומות וזה, אתם יודעים. הרבה מאתרי התיירות החשובים נמצאים בין החומות כך שהם במרחק הליכה ויש הרגשה נעימה.

במהלך הערב יצא לי כבר לראות כמה מהמקומות היפים בעיר – טירת פרונטנאק הענקית שמשמשת היום מלון (לא נגיש לאנשים "רגילים"), קישוטים לקראת האלווין שכולל דלעות ודברים מפחידים ורחוב אחד קסום.

אומנות רחוב

חומות העיר

טירת/מלון פרונטנאק

קישוטים לקראת האלווין

רחוב שמפלן – הרחוב הכי יפה בקנדה

רחוב שמפלן (Rue de Petit Champlain) נמצא בסמוך (צמוד) לעיר העתיקה אך לפעמים מוגדר כרובע בפני עצמו. ניתן להגיע אליו או בעזרת המדרגות שבתמונה או ברכבל קצר ויש בו חנויות בוטיק קטנות ובתי קפה מעוצבים.

הרחוב מוגדר כרחוב הכי יפה בקנדה ובין המובילים בעולם במשך כמה שנים ברציפות! ועם קצת שלג הוא בכלל נראה וואו.

רחוב שמפלן

רחוב שמפלן קוויבק

סיור על חומות העיר העתיקה של קוויבק

למחרת בבוקר נרשמתי לסיור חינם על חומות העיר שהוקמו בתחילת המאה ה-19. בסיור היו קרוב ל-20 אנשים ממגוון ארצות והמדריך דיבר באנגלית ובצרפתית. הסיור התחיל על החומות אבל בהמשך הסתובבנו גם בעיר העתיקה. שמענו הסברים על ההיסטוריה של העיר, הקרבות בין הצרפתים והאנגלים ונקודות ציון מיוחדות בעיר ששמרתי לי להמשך הביקור.

תוך כדי הסיור, מול בניין הפרלמנט היפה של קוויבק, נתקלנו בהפגנה של נהגי מוניות נגד אובר, מה שדי הפריע לשמוע את המדריך ולכן המשכנו הלאה. כמו במונטריאול, גם לקוויבק סיטי יש את כנסיית הנוטרדאם שלה.

בסוף הסיור ראינו שני פסלים קטנים של פרנקלין ד. רוזוולט וצ'רצ'יל. למה? כי מסתבר שאת התכניות של הפלישה לנורמנדי הגו בקוויבק סיטי!

הערת עורך: הייתי רוצה שהפוסט יסתיים במשפט הזה אבל זה לא הסתדר. אז פשוט תזכרו את השם צ'רצ'יל להמשך הטיול

בניין הפרלמנט של קוויבק סיטי

פסלים בבניין הפרלמנט

כנסיית הנוטרדאם של קוויבק סיטי

שער בחומות

המסעדה הוותיקה ביותר בקוויבק

טירת פרונטנאק

ווינסטון צ'רצ'יל

פרנקלין רוזוולט

ישבתי לאכול במסעדה העתיקה ביותר בקוויבק ובפעם הראשונה אכלתי מאכל עם מייפל, לקחתי מייפל פאי שהיה טעים! הייתי במוזיאון Musee du Fort שמספר על ההיסטוריה הצבאית של המקום. ישנו מודל תלת מימדי ובמשך חצי שעה בליווי קולי, ממחיש בצורה יפה מאוד את הקרבות שהיו במקום. כניסה עולה 8.50 דולר.

בהמשך הלכתי על ה-Governors promenade כשממול, מעבר לנהר רואים את העיר Levis (מבוטא לוי). הטיילת מחברת בין העיר העתיקה למישורי אברהם שם התרחשו הקרבות בין האנגלים לצרפתים. המלון שלי היה שם, מלון הקונקורד. תוך כדי ההליכה גיליתי שקוויבק סיטי היא עיר תאומה של בורדו (ושל עוד כמה ערים) מה שיכול להסביר למה אהבתי אותה.

טיפ: אם יש לכם זמן בשהות בקוויבק, מומלץ לקחת את המעבורת שחוצה את הנהר ללוי. ניתן לראות משם תצפית יפה על קוויבק סיטי.

אומנות רחוב – הפרסקות של קוויבק

בקוויבק סיטי יש אומנות רחוב בצורת פרסקות, ציורי קיר ענקיים, יותר "רציניים" מאשר במונטריאול. בתוך החומות, אחד מהם מראה את ההיסטוריה של קוויבק דרך האנשים השונים שבנו אותה.

פרסקה נוספת שמצאתי במקרה מציינת 400 שנה לפוליטיקה מקומית…

ומסתבר שפספסתי אחת די יפה, אז כשאתם תהיו שם אל תפספסו! הנה, כאן תוכלו לראות על מה אני מדבר.

באמצעות שירות Hotwire יצא שישנתי במלון הקונקורד. מלון הקונקורד הוא קצת כמו מגדל שלום בת"א. בעבר הוא היה הבניין הגבוה בעיר ועכשיו הוא קצת מיושן, אבל עדיין מלון טוב.

מה מיוחד שם? בראש המלון יש מסעדה עגולה שנותנת תצפית יפה מאוד על העיר, ומומלץ להגיע לשם בשעת השקיעה! כמובן שהמסעדה לא זולה, אז התיישבתי לי רק לשתות איזה קוקטייל נחמד וזכיתי לראות שקיעה משגעת.

טבע מחוץ לעיר קוויבק

וואו וואו ועוד פעם וואו איזה יום מטורף!!

כמה הפתעות, בשלב מסויים זה הרגיש לי כמו בבושקה של הפתעות אבל נגיע לזה בהמשך. באיזור הקרוב לעיר, מעבר לשמורת ז'אק קרטייה שכבר כתבתי עליה פה, יש עוד שתי שמורות טבע יותר קטנות. מפלי מונמונרסי וקניון סנט אן.

חוץ משתי השמורות האלה, הייתה לי מטרה נוספת והיא לנסות לראות איך מכינים סירופ מייפל, היות וקוויבק אחראית על כ-70% מייצור המייפל העולמי. תעכלו רגע את המספר. 70% אחוז! הבעיה – אני לא בעונה.

הקשבתי לטיפ שקיבלתי ביום הקודם בלשכת התיירות בקוויבק סיטי והתחלתי דווקא מהשמורה הרחוקה יותר, קניון סנט אן. יצאתי מקוויבק וממש תוך כמה דקות ראיתי לשמאלי מפלים. אלה המפלים שאני אמור להגיע אליהם בהמשך היום… אבל לא ידעתי שהם כל כך out there. ביקרתי ממש בשיא עונת השלכת, מה שאומר שכל העצים צבעוניים בטירוף!

המשכתי בנסיעה על ההייווי, ופתאום מרחוק ראיתי כנסייה ע-נ-ק-י-ת, שהיה בלתי אפשרי להתעלם ממנה.

הייתי חייב לעצור.

כנסיית סנט אן דה בופרה (Sainte Anne de Beaupre) אמנם הייתה סגורה אבל מבחוץ היא הייתה מאוד מרשימה, בטח עם כל מה שמסביב – העצים בצבעי השלכת והשמיים הכחולים.

כנסיית סנט אן דה בופרה

שלכת בקוויבק

קניון סנט אן

המשכתי בנסיעה והגעתי לשמורה, לא לפני שעצרתי פה ושם כי אי אפשר עם השלכת הזאת…

ממש בכניסה לשמורה יש מן "אומגה" כזאת שעושים מעל הקניון, על כסא. קשרו אותי ושוגרתי. זה לא אמור להיות מפחיד אבל זה קצת… אתה בכל זאת נמצא כמה עשרות מטרים מעל הנהר. יש כבל של כמה עשרות מטרים ועם הכסא מגיעים עד לקצה השני של הקניון, עוצרים לשנייה ואז חוזרים. כל הסיפור לוקח פחות מדקה.

אחרי שזה נגמר יצאתי להליכה בפארק, ולא נראה לי שפספסתי אף נקודת תצפית 😜 גשר ועוד גשר, מרפסת, מדרגות וכו'. הוצאתי גם את מוט הסלפי, דבר שגרם להרבה יותר תמונות! ההליכה בשמורה ברובה על אספלט ולא קשה.

פרטים טכניים: כניסה לשמורה עולה 15 דולר, והשימוש ב"אומגה" בעלות נוספת של 8 דולר.

עכשיו מתחיל הקסם – כבישים בקוויבק

בדרך חזרה מהקניון, בזכות טיפ שקיבלתי, נסעתי על כביש אחר, כביש 138. כביש צדדי שהוא… וול, לא מוגדר אולי כ"סיניק דרייב" אבל …

תמרור המהירות הורה על 50 קמ"ש ואני, איך לומר, הייתי רחוק משם! מלמטה. זה סימן שאתה נמצא בכביש מ-ד-ה-י-ם!

אז לא רק שלא הגעתי למהירות, גם לא הצלחתי לעבור מאה מטר רצוף בלי לעצור! עד כדי כך. פה אמרתי לעצמי "איזה מזל שאני לבד", אחרת מישהו היה יורה בי. הצבעים האלה של השמיים והשלכת עם הבתים הציוריים והכביש הצר, והכנסייה ההיא, הפעם מצד שני…

רב הזמן אין שוליים לעצור בהן ולכן אם היה רכב מאחוריי ניסיתי איכשהו לפנות דרך כך שתמיד אהיה אחרון 😉.

בשלב כלשהו מצאתי חתיכת מגרש עפר שאיפשר לי לעצור. עצרתי ופגשתי איזה עובד מקומי שהמליץ לי לקנות לחם ליד איפה שהיינו. נכנסתי פנימה והיה ריח כזה טווווב של אפייה טרייה! אז קניתי לחם צימוקים טרי ואכלתי אותו ככה בכיף שלי.

התחיל "להשבר" לי מכל העצירות האלה ורציתי לחזור לכביש המהיר אבל זה לא היה כזה פשוט. לא כי לא הייתה אפשרות, פשוט היה לי מאוווד קשה לוותר אז זה לקח איזה 2-3 צמתים עד שזה קרה…

שלכת בקוויבק

סתיו בקוויבק

שביל כניסה לבית

מפלי מונטמורנסי

בסוף הגעתי למפלי מונטמורנסי. המפל בגובה 83 מטר, מה שעושה אותו יותר גבוה ממפלי הניאגרה! הכניסה הראשית לשמורה מתבצעת מלמטה כלומר שרואים את המפל במלוא הדרו. יש גם רכבל שעולה למעלה ושם אפשר לחצות גשר ממש מעל המפל.

פרטים טכניים: ניתן להגיע למפלים גם באוטובוס מקוויבק במידה ואין לכם רכב. התשלום מחולק לביקור רגיל, 5 דולר ותשלום נוסף עבור הרכבל, 15 דולר, שעולה למעלה למפל עצמו.

האי אורלינס – האי שאפשר להקיף בשעה, האמנם?

כמעט ממש מול המפלים נמצא גשר שמוביל למקום קסום.

המליצו לי להגיע אל האי כדי אולי לראות מקום שעושה מייפל כי הוא ידוע בתור מקום של "אגרי-טוריזם", כלומר תיירות חקלאית. למה אולי? כי אני לא בעונה. מסתבר שעונת הפקת המייפל היא בכלל באביב. בכל אופן, כמה אנשים אמרו לי "אפשר להקיף את האי בשעה".

א-הא.

שוב, כמו בכביש הקודם, גם פה, ליטרלי לא יכולתי לנסוע.. הרגשה של קסם באוויר – בתים מטרפים, קטיף תפוחים – עצרתי רק כדי לראות וטעמתי תפוח וסיידר קר. את האי מקיף כביש טבעתי באורך 70 ק"מ בערך ונמצאים עליו 6 "יישובים". לאורך כל הכביש יש מלא מטעי תפוחים, שדות תותים, יקבים ועוד אטרקציות עם שיק.

פתאום למשל קלטתי שתי שדרות של עצים צהובים – עצרתי את הרכב בצד והלכתי לצלם. ואז. חוץ מזה ראיתי משהו מגניב. לא יכולתי לזוז אז פשוט עמדתי שם וצילמתי.

עד שהיא ראתה אותי. בעלת הבית.

בתוך הגינה שלהם הם בנו מבנה בצורת טחנת רוח (לסקרנים שביניכם – זה משמש פשוט כמחסן). היא ובעלה, בני 60+ כזה, עובדים בגינה ומסדרים את הערוגות. כל כך פסטורלי. ברקע שמש מלטפת, שמיים כחולים וטחנת רוח בכאילו. החלפנו כמה מלים בצרפתית והראיתי לה כמה אני מתפעל מהמקום הזה.

ראיתי בית קפה נחמד ועצרתי לקנות משהו לאכול. לקחתי איזה שייק פירות ומאפין מייפל והמוכרת שאלה אותי אם לקחת או לשבת. בחרתי לקחת כי "לא היה לי זמן" אבל תוך כדי שהמתנתי לשייק שלי ראיתי את ה"בחוץ של המקום" אז חזרתי בי! (זה היה מאחורי המבנה) פשוט לשבת בפינת חמד כזאת שצופה על יער מייפל ועם השמש המלטפת זה היה ממש נעיייים.

בקיצור, ככה זה כל הזמן… המשכתי בנסיעה, במטרה להגיע לקצה האי ופתאום באמצע הדרך ראיתי שדה שדה שטוח עם עץ בודד ולידו פסל. ענק. ממתכת. של איש מנגן בגיטרה. מדהים! פליקס לקלר, אחרי זה ראיתי שהוא היה אומן מקומי בשנות השבעים.

אה כן, שכחתי לציין שאת היום הזה התחלתי בלי שיש לי איזה מקום לישון.

פשוט זרמתי.

איפה ישנים הלילה?

בשלב הזה כבר הגעתי למסקנה שאני ישן הלילה על האי ופתאום מצאתי דוכן פתוח שמוכר לובסטר רול, מה שישר החזיר אותי לטיול שעשיתי במיין כמה שנים קודם לכן. לא יכולתי לוותר על האפשרות חחח ותוך כדי זה, בעלת הדוכן גם המליצה לי איפה לישון.

עברתי את הכביש, ובזמן שאני דופק על הדלת אני קורא פתק קטן שמופיע שם. הפתק אמר

"Hello and welcome
The house is big, please ring the bell and if nobody comes,
Go look in the back-yard, we are probably there gathering fruits, vegetables, or picking up the eggs for your breakfast tomorrow."

ממש אהבתי!

למזלי היה גם חדר פנוי. עשיתי צ'ק-אין ושאלתי אם יש איזה מקום קרוב שאפשר להסתובב בו כי השמש כבר ירדה אז לא נשאר לי הרבה זמן אור, והיא המליצה לי על פארק קטן ממש בצמוד לבית.

עשיתי סיבוב ברגל והכל פשוט ממש יפה עכשיו, בתקופה הזאת. הייתה שם כנסייה יפה ופגשתי גם ארנב חמוד. הקטע שתוך שבוע שבועיים זה ייעלם והתושבים ייכנסו לתקופת חורף קשה וארוכה…

את היום סיימתי במיקרו ברוארי מקומית, יעני מבשלה פצפונת. לקחתי טעימות של 4 בירות שלהם יחד עם טבעות בצל שהוגשו עם דבש והיה ממש טעים! הסתבר שהמלצרית, שמאמצע אוקטובר תהיה בלי עבודה, היא גם אדריכלית וזה מה שהיא תעשה בחורף.

הזמן למציאת מפעל מייפל הולך ואוזל

כל מה שרצית לדעת על סירופ מייפל

את היום פתחתי בארוחת בוקר יפה אצל לולו ב-Au toit bleu ושאלתי אם היא תוכל לבדוק לי לגבי המקום של המייפל. הסתבר שלולו (בעלת ה-B&B) חברה של בעלת המפעל, אז היא הרימה לה טלפון וקיבלתי הוראות מדוייקות לאן להגיע.

"אל תיכנס בכניסה הראשונה, תמשיך הלאה ודפוק בדלת".

יצאתי לדרך. בדרך לשם התאפקתי לא לעצור בשום מקום כי יש לי לו"ז צפוף וה-top priority שלי זה המייפל.

איך קוראים בכלל למפעל מייפל?

לפני הנסיעה חיפשתי על זה קצת מידע בגוגל והלכתי לפי ההגיון, חיפשתי "מפעל מייפל". אז מסתבר שלא קוראים לזה ככה. למקום שבו מפיקים סירופ מייפל קוראים Sugar shack באנגלית או Erabliere בצרפתית.

למדתי גם שזה נושא ממש חשוב לחבר'ה מקוויבק. עד כמה חשוב אתם שואלים? ברמה כזאת שיש להם מחסני חירום של מייפל! למקרה ו- (אני לא יודע לאיזה מקרה…). הסירופ שווה הרבה כסף, יותר מנפט, וב-2012 אשכרה שדדו את מחסני החירום. אפילו עשו על זה תכנית בנטפליקס.

חזרה אליי – ניסיתי לעקוב אחר ההוראות אבל לא מצאתי שום דלת לדפוק עליה. כלומר הגעתי למן אסם גדול ולידו היה מחסן עצים. פשוט חיכיתי קצת ואז הגברת מצאה אותי. המשכתי לסיור אצל מאדאם Boily ובגלל שזה ממש אוף סיזן קיבלתי סיור פרטי!

איפה מכינים סירופ מייפל?

למה סירופ מייפל כל כך יקר?

למדתי שלמרות שיש כמה סוגי עצי מייפל, את הסירופ מפיקים רק מה-Sugar maple. העונה שהם "נותנים פרי" ממש קצרה. זה קורה באביב, כשבחוץ עדיין שלג, וצריך תנאים מאוד ספציפיים שכוללים הפרש טמפ' מסויים בין הלילה לבוקר.

במקומות קטנים (כלומר עד 1000 עצים) הכל נעשה ידנית. קודחים חור בעץ ותולים דלי. אם התנאים "הבשילו" בבוקר באים ויש קצת מי מייפל בדלי. צריך לאסוף את הנוזל ממש באותו היום, אחרת הוא לא טוב. נדרשים 45 ליטר של "מי מייפל" כדי להכין ליטר אחד של סירופ.

במקום שאני הייתי, היה לה יער גדול של 6000 עצים! אז שם הרעיון דומה אבל התהליך ממוכן. במקום דליים, כל העצים מחוברים לצינורות מיוחדים שלא יקפאו בקור והכל מגיע לגוף חימום שם בגדול מצמצמים את הנוזל עד שמגיעים לצמיגות הרצויה.

עכשיו אחרי כל העובדות האלה אתם מבינים למה הוא יקר… עונה קצרה מאוד, הרבה מאוד חומר התחלתי והרבה עבודה פיזית קשה! צריך להבין שבאביב שלהם (מרץ-אפריל) יש שלג בחוץ, עד גובה הברכיים!

אז אפילו ללכת בחוץ זאת לא משימה פשוטה, וכשצריך לעבור בין אלפי עצים זה… מעייף. ביער קטן יש בין אלף לאלפיים עצים. כל העצים טבעיים כלומר לא ננטעו. למה לא לנטוע? כי מסתבר שעץ מתחיל לתת תפוקה רק אחרי 40 שנה!

זה היה ממש סוף העונה עד כדי כך שלא נשאר לה אפילו סחורה למכור לי. בתחילת העונה, כשהמקומיים מגיעים, הם קונים מייפל לכל השנה, משהו כמו 15 ליטר למשפחה! חוץ מהסירופ עצמו יש עוד תוצרים נלווים – חמאה, ריבה, ועוגיות.

עכשיו שנרגעתי, המשכתי למגדל תצפית שנמצא בקצה האי. שם היה קר! עליתי עד למעלה והייתי ממש חשוף. מה שכן, שם ראיתי כמה אנשים!

בדרך חזרה ירדתי פתאום לדרך עפר כי ראיתי משהו שלא יכולתי להתעלם ממנו!

היה לי דדליין לצאת מהאי עד 12 והצלחתי. פשוט הייתי צריך להחזיר את הרכב במונטריאול ולנסיעה של 4 שעות יש נטייה להתעכב (בסוף החזרתי אותו צ'יקצ'ק).

היה לי ערב להעביר במונטריאול ולמחרת חיכתה לי (חתיכת) הרפתקאה נוספת.

* גילוי נאות: את הביקור בקוויבק עשיתי כאורח של לשכת התיירות המקומית, מה שאומר שחלק מהכניסות לפארקים ולשמורות היו לי בחינם. חשוב לי לציין שזה לא השפיע על התכניות והייתי מבקר במקומות האלה בכל מקרה. כל הדעות שלי.

חלק מהלינקים באתר הם לינקים של affiliates ולכן כשאתם נכנסים דרכם ומבצעים הזמנה של מוצר, מופרשת לי עמלה קטנה ללא שום עלות מצדכם.

נהפוך הוא – חלק מהלינקים ייקחו אתכם למבצעים שיוזילו עבורכם את הרכישה, כך שתוכלו אפילו לחסוך קצת.

עוד פוסטים על מזרח יבשת אמריקה

המסע לעבר כלבי הים הלבנים

מרץ 25, 2020 12 תגובות

המסע לעבר כלבי הים הלבנים 28 שעות עֵרוּת 5 קונקשנים מטוסים שהולכים ונהיים קטנים יותר וגם – ישנים יותר! אינספור עיכובים, כמעט ביטול טיסה בשל

קרא עוד »